<h1>סמ"ק מצוריך סימן רנ"א</h1>
<h2>דף לד:</h2>
ראוהו עדים שמנה לו מעות ולא ידעו מה הן ותבע בדין וא"ל תן לי מעות שהלויתיך וא"ל מתנה נתתים לי או פרעון היו הרי זה נאמן ונשבע היסת ופטור אמר להד"ם הוחזק כפרן ולעולם לא הוחזק כפרן עד שיכפור בבית דין ויבאו עדים ויכחישוהו במה שכפר (שבועות ל"ד). בפ' שבועות הדיינים (שם מ"א) אמר רבא מנה הלותיך בפני בית דין ואמר להד"ם ובאו שני עדים שלוה ממנו ופרעו הרי זה חייב לשלם שכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי ותניא בתוספתא (ב"מ פ"א ה"ז) הודאת בעל דין כמאה עדים דמי והלוה חייב ואין המלוה חייב שבועה כלל שהרי הוחזק כפרן. — הגה"ה, אימתי בזמן שטענו והודה ואם הודה מפי עצמו יכול הוא לחזור בו שהפה שאסר הוא הפה שהתיר, הודאת בעל דין כמאה עדים דמי והשליש נאמן משניהם, זה אומר כך היה וזה אומר כך היה והשליש אומר כך היה השליש נאמן אימתי בזמן שהשלישית יוצא מתחת ידו אבל אם אין השלישית יוצא מתחת ידו הרי הוא ככל אדם, לשון רב אלפס, עכ"ה. — ואם הוציא כתב ידו שחייב לו ואמר להד"ם וזה אינו כתב ידי אם הוחזק בבית דין כתב ידו או שבאו עדים שהוא כתב ידו הרי זה הוחזק כפרן ומשלם. עוד שם אמר רבא מנה הלותיך הלה אומר פרעתיך בפני פלוני ופלוני ואמרו להד"ם לא הוחזק כפרן דכל מילתא דלא רמיא עליה דאיניש לאו אדעתיה ופ"ה כגון זה שיכול לומר פרעתיך שלא בעדים שהרי זה לא התנה עמו אל תפרעיני אלא בעדים לפיכך לא שם לבו אם בעדים פרעו או שלא בעדים לפיכך ישבע הלוה היסת ויפטר. (שם דף ל"ד) כיוצא בו תן לי מנה שהלותיך ואתה בצד עמוד פלוני והשיב לא ישבתי בצד עמוד פלוני מעולם ובאו עדים שעמד לא הוחזק כפרן שאין אדם משים דעתו לדבר שאין בו ממש וכן כל כיוצא בזה. אמר רב בפרק גט פשוט (ב"ב ק"ע) תן לי מנה שהלותיך בעדים והשיב פרעתיך בפני פלוני ופלוני ואמר ללוה הבא אותם ותפטר לא באו או שמתו ישבע היסת שפרעו ואין אנן מצריכין להביא אלא לברר דבריו ולהפטר אף משבועה שהרי המלוה חבירו בעדים אין צריך לפרעו בעדים שכך הלכה כרבנן דר' מאיר דאמר בפרק זה בורר (סנהדרין כ"ג) צריך לברר ואם לא בירר לא הפסיד. הגה"ה, הקובע זמן לפרוע אינו נאמן לומר פרעתי בתוך הזמן דהלכה כריש לקיש ואפילו מיתומים גדולים אם מת אביהם בתוך הזמן גובה מהן אבל מיתומים קטנים אין נזקקין לנכסיהו אלא אם כן ריבית אוכלת בהם שלוה עלי משכונות בריבית או בכתובות אשה משום מזונות תבעו לאחר זמנו ואמר ליה פרעתיך בזמני לא איפשיט ועבדינן לחומרא לתובע ולקולא לנתבע ומשתבע שבועה דפרעיה ומפטר ואם אמר להד"ם והוחזק כפרן שכנגדו נשבע ונוטל אמר לא לויתי ובאו עדים שלוה כאומר לא פרעתי דמי ונוטל בלא שבועה, ע"כ הגה"ה.
<h2>דף לח:</h2>
טענו כלים וקרקעות והודה במקצת כלים עם הקרקעות ומתוך שחייב שבועה במקצת כלים שכפר בהן נשבע אף על הקרקעות דתנן (קידושין כ"ו) זוקקין נכסים שיש להן אחריות עם נכסים שאין להן אחריות לישבע עליהן. — הגה"ה, פ"ה (שם) אע"ג דאין נשבעין על הקרקע לבדן כדפירש לן בשבועות (דף מ"ב) האי זוקקין קאי על נכסים שאין להן אחריות ולא אבית דינא וגלגול שבועה דממונא גמרינן בקל וחומר מסוטה, עכ"ל בפ"ק דקידושין (דף כ"ז), ע"כ הגה"ה. העומד ליבצר כבצור דמי לעניין כפירה והודאה כי הלכה כר' מאיר דאמר התם כן (שבועות דף מ"ג). הטוען על חבירו ב' חדשים דרת בחצרי והוא אומר לא שכנתי אלא חדש אחד והרי זה מודה מקצת ואם היה שכר החדש שכפר בו שתי כסף נשבע שהשכר הרי הוא כמטלטלין. הורו הגאונים שהאומר לחבירו שטר יש לי בידך זכות יש לי בו ואינו רוצה להוציא, טענו שאבד נשבע היסת, שטר מסרתי לך עשר דינר היה לי ראייה להר"ם ישבע היסת הפך עליו הרי זה נשבע היסת שהיה בו ראייה מעשרה דינר ואבדו באבדת השטר ואם אמר הנתבע אמת מסרת לי ואבד הרי זה פטור אף משבועת היסת שאפילו פשע בו ואבד פטור כמה שבארנו בהלכות חובל.
בפרק שבועת הדיינים אין נשבעין על טענת חרש שוטה וקטן הורה ה"ר יוסף ורבותיו שאע"פ שאין נשבעין על טענת קטן מן התורה נשבעין שבועת היסת שלא יהא כל אחד הולך ונוטל ממנו. קטן שתבעו גדול אם תבעו בדבר שיש בו הנאה לקטן נפרעין מנכסיו ואם אין לו ימתין עד שיש לו וישלם ואם כפר הקטן ממתינין לו עד שיגדל וישבע היסת, ואם טענו שאין לקטן הנאה כגון נזקין וחבלות ואפילו (ירושה) [מודה] ויש לו לשלם פטור ואם היה התובע מן הנשבעין ונוטלין שיש הנאה לקטן הרי זה נשבע ונוטל. החרש והשוטה אין נזקקין להן לא לשבועה ולא לפרעון ולא לטעותן על אחרים ולא לטענת אחרים עליהם אבל הסומא הרי הוא בריא לכל דבר. תקנו הגאונים מפני הרמאין שבעלי דינין שבאו לבית דין ואמר אחד מנה לי בידו שהלותיו או שהפקדתי אצלו או שחייב לי בשכרי וכל כיוצא כזה והשיב הנטען ואמר אין לך בידי כלום או שקר הוא טוען אין זו תשובה נכונה אלא אומר בית דין השבע על טענתו ואמור אם לוית ממנו או גזלת או הפקיד אצלך או שכרת אותו או לאו וכן בשאר הטענות ומפני מה צריך לברר טענתו שמא טועה בדעתו ויבא לישבע על השקר שהרי אפשר שהלוהו כמו שטוען והחזיר זה החוב לבניו או לאשתו או שנתן לו מתנה כנגד החוב וסובר שפטור מן החוב לפיכך אומר לו האיך תאמר איני חייב כלום שמא אתה מחוייב מן הדין ואינך יודע אלא הודיע לדיינים פי' מן הדברים והם יודיעך אם אתה חייב או לא ואפילו אתה חכם גדול אין לך לברר [בלא] הדיינים כי אין אדם רואה חובה לעצמו.
<h2>דף לט:</h2>
אין מודה מקצת חייב שבועה מן התורה עד שיודה בפרוטה ויכפור בשתי כסף או יותר שהלכה כרב דאמר כך בפרק שבועת הדיינין (שבועות ל"ט) וכתב רבינו משה (הלכות טוען ונטען פ"ג ה"א) הוא חצי שעורה של כסף נקי ושתי כסף משקל ל"ב שעורין של כסף מזוקק ובירושלמי (שם פ"ו ה"א) אמר רב חנינא והוא שיהיה שוות ב' פרוטות ההודאה בפרוטה והכפירה בפרוטה אמר רב נחמן אמר שמואל לא שנו שצריך שתי כסף אלא בטענת מלוה והודאת לוה אבל אם אמר פרוטה יש לי בידך והלה אומר אין לך בידי כלום ועד אחד מעיד שיש לו הרי זה נשבע שכל מקום ששניהם מחייבין אותו ממון עד אחד מחייבו שבועה. אין מודה מקצת חייב שבועה מן התורה עד שתהא ההודאה ממין הטענה כר' נתן בפרק המניח (ב"ק ל"ה). טענו ביריעה בת כ' אמה והודה לו ביריעה בת י' אמה הרי זה נשבע מפני שיכול לחתכה ולעמוד על יו"ד וכל כיוצא כזה. אמר שמואל (שבועת מ') טענו חטין ושעורין והודה לו באחת מהן חייב וכן הלכה.
<h2>דף מ:</h2>
אמר רב ענן אמר שמואל (שבועות דף מ"ט) הטוען ואמר כור חטין יש לי בידך וקודם שישלם דברו אמר ליה לא אלא כור של שעורין הוא אם נראה לדיינין שהנטען מערים חייב שבועה ואם לפי תומו פטור משבועת התורה ומדמי שעורין ואמרו רבותינו שאם אמר התובע ודאי כדבריך שיש לי כור של שעורין אבל חצי [אני] שואלו עתה שאיני רוצה לתבוע לך הכל בפעם אחת חייב לשלם לו השעורין כור חטין יש לי בידך אמר ליה הן וכור שעורין אמר ליה אין לך בידי שעורין הרי זה פטור משבועת התורה ואין זה מודה במקצת עד שיאמר לו בבת אחת כך כור חטין וכור שעורין יש לי בידך ואמר ליה הנטען אין לך בידי אלא כור שעורין וכן כל כיוצא בזה, עשר כדין שמן יש לי בידך והלה אומר אין לך בידי אלא י' כדין בלא שמן פטור שהרי טוען שמן והודה לו בכדים ואדמון אומר (שם ל"ח) חייב ואמר רבן שמעון בן גמליאל רואה אני דברי אדמון למדנו משם שאין מודה מקצת חייב שבועה מן התורה עד שיטעננו בדבר שבמדה או במשקל או במנין ויודה כמו כן בדבר שבמדה או במניין ולמדנו מכסף שהוא מסויים אבל אמר ליה כיס מלא מעות מסרתי לך והלה אומר אין לך בידי רק ק' דינר או ק' דינרין מסרתי לך והלה אמר לא מסרת לי אלא כיס זה של מעות ולא מנית אותם לפני ומה שמסרת לי אתה נוטל הרי זה פטור משבועת התורה וכן כל כיוצא בזה. אין מודה במקצת חייב עד שיודה בדבר שיכול לכפור שאין שם שטר ולא עדות אבל אם טען ואמר ק' דינר יש לי בידך נ' דינר בשטר והשאר בלא שטר והלה אומר אין לך בידי אלא נ' שבשטר מפרש בפרק קמא דבבא מציעא (דף ד') שהשטר כהילך דמי ועל השאר הוא כופר הכל ונשבע היסת על הנ'.
<h2>דף מא.</h2>
מצות עשה לדון בדין תובע ונתבע שנאמר (שמות כ"ב) אשר יאמר כי הוא זה. כל הנשבעין שבתורה נשבעין ולא משלמין ואין לך מחוייב מן התורה חוץ מג' מי שהודה במקצת המטלטלין ומי שכפר בכל ועד אחד מכחישו והשומר. ויש נשבעין אחרים מדרבנן כגון הנשבעין ונוטלין והנשבעין בטענת ספק וכל השבועות שתקנו חכמים כולן כשל תורה בנקיטת חפץ. — הגה"ה, בדין הוא ליטול בשבועה דאורייתא להשביעו בחפץ וליקח ספר בידו ולהשביעו בשם אבל גאונים עקרוה מפני שגדול העונש ותקנו חרם ושבועה בלא נטילת חפץ ובלא הזכרת השם, לשון עץ חיים. וחרם במקום שבועה דרבנן כתקנת הגאונים, לשון עץ חיים. שבועה דאורייתא הנשבע לוקח ספר תורה בידו ואם הוא תלמיד חכם דיו בתפילין ויש אומרים אף בציצית, שבועת היסת אין לוקחין ספר תורה אך יהיה בארון, לשון פסקי אבן הראשה, ע"כ הגה"ה. — ועכשיו נהגו בכל בית דין להשביע שבועת היסת אפילו אין דררא דממונא. — הג', ובשבועת היסת אין נקיטת חפץ אם יש עליו שבועה דאורייתא ודרבנן יש לדונו בחומרא ולישבע דאורייתא, ל' עץ חיים, עכ"ה. — האומר לחבירו מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי אלא כ' והילך כלומר עדיין הן בידי שלא הוצאתים פסקו הגאונים הלכה כרב ששת (ב"מ ד') שהוא ככופר הכל ופטור משבועת התורה וכן פוסקים רבינו משה (הלכות טוען ונטען פ"א ה"ג) ור"י, ור"ת ובספר חפץ פוסקין דהילך חייב, וכן טענו חטין והודה לו בשעורין פטור אף מדמי שעורין משבועת התורה אם לא תפס משלו כדמוכח פרק המניח (ב"ק ל"ה) ובזה תקנו חכמים שבועת היסת. מי שנתחייב שבועה מן התורה הרי זה נשבע ופטור ואינו רשאי להפך השבועה ואין הלכה כמר בר רב אשי (שבועות דף מ"א) דאמר מדאורייתא מהפכינן, כן כתוב (בתורה) בתשובת הגאונים ובסדר תנאים ואמוראים בכתב יד רב יוסף טוב עלם הלכה כמר בר רב אשי בכולי תלמוד בר ממיפך שבועה דפרק שבועת הדיינין. עוד מפרק הדיינין התם, בשבועה דאורייתא אם לא רצה לישבע מחתינן לנכסיה וגובין מהן כל מה שטען עליו חבירו אבל בשבועה דרבנן לא. מי שנתחייב שבועה מדרבנן כתב רבינו משה שאם היה מן הנשבעין ונוטלין אינו יכול להפך השבועה (הלכות טוען ונטען פ"א ה"ו) והדין עמו כדאמרינן פרק קמא דבבא מציעא (דף ה') תקנתא לתקנתא לא עבדינן ואם תאמר והלא מהפכינן שבועה דרבנן ופירש רבינו משה תקנתא לתקנתא בעל כרחו של נתבע. — הגה"ה, פי' כגון מן הנשבעין ונוטלין ויש שם ודאי שתי תקנות בעל כרחו של נתבע לא עבדינן וכל שכן שאין מהפכינן שבועה שיש לישבע על טענת ספק של התובע, ע"כ הגה"ה. — אבל ברצון הנתבע מהפכינן ולפיכך אין לך שבועה להפיך אלא שבועת היסת בלבד וכן כתב רב היי ורבינו שמואל שמהפכינן שבועת היסת. הורה הרב ר' יוסף אב"ן מג"ש והר"י הלוי שגם מן הנשבעין ונוטלין שאם אמר התובע אי אפשי בתקנת חכמים כגון זאת שתקנו לי חכמים לישבע וליטול אלא אמר הריני כשאר התובעים הרי משביע הנשבע היסת ואם רוצה להפכה על התובע אז ישבע התובע היסת ויטול או ילך לו.
היה מחוייב שבועה מדבריהם מן הנשבעין ונפטרין כגון הנשבעין בטענת ספק או בשבועת היסת ולא רצה לישבע משמתינן אותו ל' יום לא בא ולא תבע נדויו מלקין אותו מכת מרדות כדאמרינן (קידושין י"ב) כל מאן דחייל עליה שמתא דרבנן ל' יום ולא תבע מלקין אותו ואחר כך פי' אחר המלקות מתירין נדויו ואין יורדין לנכסיו לפרוע כדאיתא פרק שבועת הדיינין (שבועות מ"א). — הגה"ה, אם חייבו בית דין שבועה לנתבע והנתבע הפך שבועה על התובע והתובע אינו רוצה לישבע יכול להחרים בבית הכנסת סתמא שכל המחוייב לו שישלם לו עכ"ה. — מנה לי בידך והלה אומר איני יודע קיימא לן כרב נחמן וכר' יוחנן (כתובות י"ב) שפטור. — הגה"ה, מיהו יש לו לישבע שאינו יודע אם הוא חייב לו וכן הדין לעניין פקדון אם אמר איני יודע אם הפקדתני אם לאו פטור וכן לעניין גזל ונשבע שאינו יודע, לשון עץ חיים. והוא הדין אם טען שמעון (איני) [אני] יודע (שאני) [שאיני] חייב לך (כי אם ב' דינרין) אבל אם טען שמעון איני חייב לך כי אם [ב' דינרין] והשאר איני יודע חייב בכל המנה דחייב ליה מתחילה שבועה דאורייתא ואינו יכול לישבע וחייב כדברי ר' שב"ט. לשון אבן הראשה, ע"כ הגה"ה. — בפרק קמא דכתובות (דף י"ב) במה דברים אומרים איני יודע אם הלויתני או הפקדת אצלי מעולם אבל אם אמר הלויתני או הפקדת אצלי ואיני יודע אם החזרתיו לך אמר בפרק הגוזל (ב"ק קי"ח) שהוא חייב לשלם אבל אם אין לו תובע אלא הודה מעצמו אם אמר הפקיד אצלי ואיני יודע אם החזרתיו לו אינו חייב לשלם ואם בא לצאת ידי שמים חייב לשלם (שם). — הגה"ה, ראובן טוען על שמעון לאחר שמתה אשתו ואמר לו הלויתי לאשתך כך וכך ושמעון משיב לו איני יודע מהר"ם נ"ע אומר שהוא פטור מן הכל אפילו בלא שבועה כי הוא טענת שמא ועל טענת שמא לא שייך שבועה. — הגה"ה התשב"ץ (סי' תצ"ב), וזה טעות סופרים ממה דאמר דאין נשבעין על טענת שמא היינו דווקא כשהתובע טוען טענת שמא אבל כשהנתבע טוען שמא ודאי יש לו לישבע שאינו יודע כדאמר (שם) מנה לי בידך והלה אומר איני יודע פטור ופירש רש"י פטור בשבועת איני יודע מיהו הכא אין לחוש דהוי על הלואת אשתו, תשב"ץ (שם) ע"כ הגה"ה. — כל מי שנתחייב שבועה בין בשל תורה בין בדרבנן מגלגל עליו המשביע כל מה שירצה וכן הוא המסקנה התם בפרק כל הנשבעין (שבועות מ"ח) אבל אין מגלגלין על (השכחת) [השכיר], שומר אמר השביעיני ואיני משלם ראה אותם מגלגלין עליו וחזר ואמר הריני משלם חוששין אמר ר' יוסי לא חייבתו תורה שבועה להחמיר אלא להקל שאם רצה לשלם משלם ואם לא ישבע (ירושלמי ב"מ פ"ג ה"א). הטוען טענות הרבה על חבירו אין משביעין אותו על כל טענה וטענה אלא שבועה אחת על הכל. כל הטוען על חבירו שאם הודה בה אינו חייב לשלם ממון אע"פ שכפר אין משביעין אותו היסת ולא חרם סתם כיצד אתה אמרת שתתן לי מנה אין משביעין אותו על זה וכן כל כיוצא בזה. אתה חבלת בי ואמר להד"מ הרי זה נשבע היסת אע"פ שאינו משלם קנס על פי עצמו משלם בשת ורפוי על פי עצמו ואם טען הטוען בית דין חייבוך לשלם לי ק' דינרין מפני שחבלת בי והוא אומר להד"ם הרי זה נשבע היסת וכן כל כיוצא בזה.
<h2>דף מא:</h2>
ראוהו עדים שמנה לו מעות ולא ידעו מה הן ותבע בדין וא"ל תן לי מעות שהלויתיך וא"ל מתנה נתתים לי או פרעון היו הרי זה נאמן ונשבע היסת ופטור אמר להד"ם הוחזק כפרן ולעולם לא הוחזק כפרן עד שיכפור בבית דין ויבאו עדים ויכחישוהו במה שכפר (שבועות ל"ד). בפ' שבועות הדיינים (שם מ"א) אמר רבא מנה הלותיך בפני בית דין ואמר להד"ם ובאו שני עדים שלוה ממנו ופרעו הרי זה חייב לשלם שכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי ותניא בתוספתא (ב"מ פ"א ה"ז) הודאת בעל דין כמאה עדים דמי והלוה חייב ואין המלוה חייב שבועה כלל שהרי הוחזק כפרן. — הגה"ה, אימתי בזמן שטענו והודה ואם הודה מפי עצמו יכול הוא לחזור בו שהפה שאסר הוא הפה שהתיר, הודאת בעל דין כמאה עדים דמי והשליש נאמן משניהם, זה אומר כך היה וזה אומר כך היה והשליש אומר כך היה השליש נאמן אימתי בזמן שהשלישית יוצא מתחת ידו אבל אם אין השלישית יוצא מתחת ידו הרי הוא ככל אדם, לשון רב אלפס, עכ"ה. — ואם הוציא כתב ידו שחייב לו ואמר להד"ם וזה אינו כתב ידי אם הוחזק בבית דין כתב ידו או שבאו עדים שהוא כתב ידו הרי זה הוחזק כפרן ומשלם. עוד שם אמר רבא מנה הלותיך הלה אומר פרעתיך בפני פלוני ופלוני ואמרו להד"ם לא הוחזק כפרן דכל מילתא דלא רמיא עליה דאיניש לאו אדעתיה ופ"ה כגון זה שיכול לומר פרעתיך שלא בעדים שהרי זה לא התנה עמו אל תפרעיני אלא בעדים לפיכך לא שם לבו אם בעדים פרעו או שלא בעדים לפיכך ישבע הלוה היסת ויפטר. (שם דף ל"ד) כיוצא בו תן לי מנה שהלותיך ואתה בצד עמוד פלוני והשיב לא ישבתי בצד עמוד פלוני מעולם ובאו עדים שעמד לא הוחזק כפרן שאין אדם משים דעתו לדבר שאין בו ממש וכן כל כיוצא בזה. אמר רב בפרק גט פשוט (ב"ב ק"ע) תן לי מנה שהלותיך בעדים והשיב פרעתיך בפני פלוני ופלוני ואמר ללוה הבא אותם ותפטר לא באו או שמתו ישבע היסת שפרעו ואין אנן מצריכין להביא אלא לברר דבריו ולהפטר אף משבועה שהרי המלוה חבירו בעדים אין צריך לפרעו בעדים שכך הלכה כרבנן דר' מאיר דאמר בפרק זה בורר (סנהדרין כ"ג) צריך לברר ואם לא בירר לא הפסיד. הגה"ה, הקובע זמן לפרוע אינו נאמן לומר פרעתי בתוך הזמן דהלכה כריש לקיש ואפילו מיתומים גדולים אם מת אביהם בתוך הזמן גובה מהן אבל מיתומים קטנים אין נזקקין לנכסיהו אלא אם כן ריבית אוכלת בהם שלוה עלי משכונות בריבית או בכתובות אשה משום מזונות תבעו לאחר זמנו ואמר ליה פרעתיך בזמני לא איפשיט ועבדינן לחומרא לתובע ולקולא לנתבע ומשתבע שבועה דפרעיה ומפטר ואם אמר להד"ם והוחזק כפרן שכנגדו נשבע ונוטל אמר לא לויתי ובאו עדים שלוה כאומר לא פרעתי דמי ונוטל בלא שבועה, ע"כ הגה"ה.
<h2>דף מב:</h2>
שנינו במס' שבועות (דף ל"ח) מנה לאבא בידך והלה אומר אין לך בידי אלא נ' פטור ומסיק בגמ' אם אמר היורש ברי לו בזו א"ר (ישמ') [ישבע] כדרבה דאמר רבה מפני מה אמרה תורה מודה מקצת ישבע כו' ואינו נאמן במגו דכופר הכל דחזקה דאין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו. ר' אלעזר בן יעקב אומר לא שנא [בו לא שנא בשלוחו] בשלוחו כבנו ופוסק רבינו תם (גיטין נ"א תוד"ה מפני) ורבינו משה (טוען ונטען פ"ד ה"ה) שהלכה כר' אלעזר בן יעקב.
ואין נשבעין על כפירת קרקעות. ופסק רב היי אע"פ שאין נשבעין על כפירת קרקעות שבועה דאורייתא מכל מקום שבועת היסת נשבע אם תבעו כלים וקרקעות והודה בכלים וכפר בקרקעות. — הגה"ה, אין נשבעין (לא) על טענת עבדים וקרקעות ושטרות והקדש רק שבועת היסת אבל על ידי גלגול נשבעין עליהן כגון אם נתחייב לו שבועה על מטלטלין יגלגלו עליהן על אחד מב' אילו, לשון עץ חיים, עכ"ה.
<h2>דף מד:</h2>
מצות עשה לדון בדין תובע ונתבע שנאמר (שמות כ"ב) אשר יאמר כי הוא זה. כל הנשבעין שבתורה נשבעין ולא משלמין ואין לך מחוייב מן התורה חוץ מג' מי שהודה במקצת המטלטלין ומי שכפר בכל ועד אחד מכחישו והשומר. ויש נשבעין אחרים מדרבנן כגון הנשבעין ונוטלין והנשבעין בטענת ספק וכל השבועות שתקנו חכמים כולן כשל תורה בנקיטת חפץ. — הגה"ה, בדין הוא ליטול בשבועה דאורייתא להשביעו בחפץ וליקח ספר בידו ולהשביעו בשם אבל גאונים עקרוה מפני שגדול העונש ותקנו חרם ושבועה בלא נטילת חפץ ובלא הזכרת השם, לשון עץ חיים. וחרם במקום שבועה דרבנן כתקנת הגאונים, לשון עץ חיים. שבועה דאורייתא הנשבע לוקח ספר תורה בידו ואם הוא תלמיד חכם דיו בתפילין ויש אומרים אף בציצית, שבועת היסת אין לוקחין ספר תורה אך יהיה בארון, לשון פסקי אבן הראשה, ע"כ הגה"ה. — ועכשיו נהגו בכל בית דין להשביע שבועת היסת אפילו אין דררא דממונא. — הג', ובשבועת היסת אין נקיטת חפץ אם יש עליו שבועה דאורייתא ודרבנן יש לדונו בחומרא ולישבע דאורייתא, ל' עץ חיים, עכ"ה. — האומר לחבירו מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי אלא כ' והילך כלומר עדיין הן בידי שלא הוצאתים פסקו הגאונים הלכה כרב ששת (ב"מ ד') שהוא ככופר הכל ופטור משבועת התורה וכן פוסקים רבינו משה (הלכות טוען ונטען פ"א ה"ג) ור"י, ור"ת ובספר חפץ פוסקין דהילך חייב, וכן טענו חטין והודה לו בשעורין פטור אף מדמי שעורין משבועת התורה אם לא תפס משלו כדמוכח פרק המניח (ב"ק ל"ה) ובזה תקנו חכמים שבועת היסת. מי שנתחייב שבועה מן התורה הרי זה נשבע ופטור ואינו רשאי להפך השבועה ואין הלכה כמר בר רב אשי (שבועות דף מ"א) דאמר מדאורייתא מהפכינן, כן כתוב (בתורה) בתשובת הגאונים ובסדר תנאים ואמוראים בכתב יד רב יוסף טוב עלם הלכה כמר בר רב אשי בכולי תלמוד בר ממיפך שבועה דפרק שבועת הדיינין. עוד מפרק הדיינין התם, בשבועה דאורייתא אם לא רצה לישבע מחתינן לנכסיה וגובין מהן כל מה שטען עליו חבירו אבל בשבועה דרבנן לא. מי שנתחייב שבועה מדרבנן כתב רבינו משה שאם היה מן הנשבעין ונוטלין אינו יכול להפך השבועה (הלכות טוען ונטען פ"א ה"ו) והדין עמו כדאמרינן פרק קמא דבבא מציעא (דף ה') תקנתא לתקנתא לא עבדינן ואם תאמר והלא מהפכינן שבועה דרבנן ופירש רבינו משה תקנתא לתקנתא בעל כרחו של נתבע. — הגה"ה, פי' כגון מן הנשבעין ונוטלין ויש שם ודאי שתי תקנות בעל כרחו של נתבע לא עבדינן וכל שכן שאין מהפכינן שבועה שיש לישבע על טענת ספק של התובע, ע"כ הגה"ה. — אבל ברצון הנתבע מהפכינן ולפיכך אין לך שבועה להפיך אלא שבועת היסת בלבד וכן כתב רב היי ורבינו שמואל שמהפכינן שבועת היסת. הורה הרב ר' יוסף אב"ן מג"ש והר"י הלוי שגם מן הנשבעין ונוטלין שאם אמר התובע אי אפשי בתקנת חכמים כגון זאת שתקנו לי חכמים לישבע וליטול אלא אמר הריני כשאר התובעים הרי משביע הנשבע היסת ואם רוצה להפכה על התובע אז ישבע התובע היסת ויטול או ילך לו.
קנס קנסו חכמים לאילו בעלי זרוע שיהיה הנחבל נאמן ונשבע בנקיטת חפץ שזה חבל בו חבל זה ונוטל מה שראוי בו והוא שיהיו עדים מעידין אותו שנכנס לתוך ביתו ידו שלם ויצא חבול ולא ראוהו בעת שחבל בו. אם כפר נשבע הנחבל ונוטל כדאיתא פרק כל הנשבעין (שבועות מ"ד) ומפרש שם כשהיתה המכה במקום שיכול לעשותה בעצמו אבל עלתה לו נשיכה בגבו וכיוצא בו נוטל בלא שבועה, הודה החובל משלם ה' דברים כיון דאיכא עדים אבל לא היה שם עדים כלל והודה מעצמו פטור מן הנזק ומן הצער שהם קנס ומודה בקנס פטור וחייב בבושת ובשבת ובריפוי שהם ממון לפיכך אם כפר נשבע שבועת היסת.
כל החשוד על השבועה אין משביעין אותו לא שבועת התורה ולא דרבנן ואפילו רצה התובע אין שומעין לו. שנינו בפרק כל הנשבעין (שבועות מ"ד) כל החשוד על השבועה שכנגדו נשבע ונוטל אחד שבועת העדות ואחד שבועת הפקדון ואפילו שבועת שוא שאינו רע כי אם לעצמו ואפילו שבועת בטוי אוכל ולא אוכל פירשו הגאונים שהוא חשוד. — הגה"ה, ואפילו שבועה דרבנן וכן מגזלן שנודע גזלותו כי ההיא רעיא בריש בבא מציעא (דף ה') ואמנם אם גזלה מגזלן דרבנן לא אמרינן דחשיד דפסיל על השבועה, וצריך שיהא עדים כשרים לפוסלו או אדם חשוב כביתרי נאמן לפוסלו בשבועה, לשון עץ חיים, ע"כ הגה"ה. — לפיכך אם עבר אדם על חרמות שלנו הוא כחשוד אשבועתא וכן פסק ר"י (שבועות מ"ו תוס' ד"ה אבל). — הגה"ה, הא דחשוד אשבועה שכנגדו נשבע ונוטל היינו דווקא כשפסולו בא אחר שנתן לו הפקדון אבל כשפסולו בא קודם שנתן לו הפקדון ודאי אין דין חשוד נוהג בו דאם לא כן לא שבקת חיי לחשודים דכל אחד ילך ויפקוד לחשודים ויטעון כפלים וישבע ויטול, ע"כ הגה"ה. אין אדם נחשד עד שיעידו עליו שעבר עבירה שנפסל בה אבל לא בהודאת עצמו. כל הפסול לעדות משום עבירה בין פסלות של תורה כגון בעלי ריבית ואוכלי נבילות והגזלנים בין פסלנות של דבריהם כגון ששנינו שאם היה אחד מהם משחק בקובייא ומלוה בריבית אף אבק ריבית דרבנן ומפריחי יונים וסוחרי שביעית בזמן הזה על טענת ודאי אם היה חשוד הרי התובע נשבע מדבריהם ונוטל מה שטוען, היו שניהם חשודים על השבועה חזרה שבועה למקומה דברי ר' מאיר — פי' למחוייב לה מתוך שאינו יכול לישבע משלם — ור' יוסי אומר יחלוקו, מקצת הגאונים פסקו כר' מאיר כדההיא נסכא דרב אבא דפסק בחזקת הבתים (דף ל"ג) הלכה כמותו. — הגה"ה, וכן לכל דינין קיימא לן כר' אבא דאמר מתוך שאינו יכול לישבע משלם חוץ מן היתומים ליתומים דאם תבעו יתומים ליתומים חוב אביהם או בעדות או בשטר היכא שמת הלווה בחיי המלוה מתחייב המלוה שבועה לפי דאמרינן הבא ליפרע מן היתומים לא יפרע אלא בשבועה ומת המלוה ואין אדם מוריש שבועה לבניו ואינם יכולים לישבע אם נפרע השטר יאבד החוב ולא נאמר שישבעו שבועת יורשין ונוטלין, לשון עץ חיים. הלכה שניהם חשודים פטורים ובשאר מילי המחוייב שבועה ואינו יכול לישבע משלם, לשון תו' (שם ד"ה מתוך) ע"כ הגה"ה. — אבל רבינו תם פוסק כר' יוסי דאמר יחלוקו שהרי אומר שם עבד רב נחמן עובדא כר' יוסי דאמר יחלוקו ודווקא בשבועה שעיקרה מן התורה על אחד מהן לכל הפחות אבל בפוגם שטרו ומת יורשין נשבעין שבועת יורשין ונוטלין דעיקר שבועה דרבנן אין לעשות תקנה לתקנה ולומר מתוך שאינו יכול לישבע משלם וכן אין אומר בשבועה דרבנן דשכנגדו נשבע ונוטל כדמסיק בשבועת הדיינין אלא הנתבע נפטר בלא שבועה כללו של דבר חשוד על השבועה אם הודה במקצת שכנגדו נשבע ונוטל ואם כפר הכל אין שכנגדו [נשבע ונוטל וגם הוא לא ישבע ונפטר בלא שבועה, וכל מקום שתמצא הוחזק כפרן בכופר הכל לא שישבע שכנגדו ויטול] אלא שישלם מאחר שהוחזק כפרן על זה התביעה, כך שמעתי מפי הר"י. מי שנתחייב שבועה בין מן התורה בין מדרבנן ונשבע ונפטר ואחר כך באו עדים שהוא חשוד אין השבועה כלום ויש לבעל דינו להוציא מידו או ישבע זה שכנגדו ויטול. גרסינן בירושלמי (שבועות פ"ז ה"ד) החשוד על השבועה מאימתי מקבלין משיבא לב"ד שאין מכירין אותו ויאמר חשוד אני. הלכה כרב נחמן דאמר בפרק הגוזל קמא (ב"ק ק"ו) מי שתבע חבירו וכפר בו ונשבע בין שבועה דאורייתא או דרבנן ואחר כך באו עדים שעל שקר הוא נשבע הרי זה משלם והוחזק חשוד על השבועה.
<h2>דף מה:</h2>
אמר שמואל בעל הבית אומר שתים קצצת לי והשכיר אומר שלוש קצצת לי לא תקנו חכמים שישבע השכיר דסתם קציצה מדכר דכיר בעל הבית ולא טריד בפועליו והמוציא מחבירו עליו הראיה ואם לא הביא ראיה אע"פ שכבר נתן לו או שאמר לו הילך הרי זה בעל הבית ישבע בנקיטת חפץ ודבר זה תקנת חכמים כדי שלא ילך השכיר בפחי נפש במה דברים אומרים ששכרו בעדים ולא ידעו כמה פסק לו ותבעו בזמנו אבל אם שכרו בלא עדים או שתבעו לאחר זמנו ישבע בעל הבית היסת שלא קצץ אלא מה שכבר נתן לו או שלא נשאר לו אצלו אלא שאומר לו הילך כדין כל הטענות, עוד תניא שם הנותן טליתו לאומן אומן אומר שתים קצצתי לי והוא אומר אחת כל זמן שהטלית בידו נאמן לפי שהוא יכול לטעון כדי דמיה בשכרו ואם יצאה הטלית תחת ידו או שאין לו בה חזקה ואינו יכול לטעון שהיא לקוחה בידו המוציא מחבירו עליו הראיה ולא הביא ראיה ישבע בעל הבית היסת או שבועת התורה אם הודה במקצת כדין כל הטענות שאין זה כשומר שכר. בסוף הפרק (דף מ"ט) אמרו רבה ורב חסדא שכיר שבא לישבע אין מחמירין ואין מגלגלין עליו אלא נשבע שלא נטל ויטול ולכל הנשבעין אין מקילין חוץ מן השכיר שמקילין.
בפרק כל הנשבעין כל שכיר ששכרו בעדים ותבע בזמנו ואמר ליה בעל הבית נתתי לך והשכיר אומר לא נטלתי כלום תקנו חכמים שישבע השכיר בנקיטת חפץ ויטול כדין כל הנשבע ונוטל ומפרש רב נחמן הטעם מפני שבעל הבית טרוד בפועליו והשכיר נושא נפשו לזה. אמר רב נחמן אמר שמואל שכרו שלא בעדים מתוך שיכול לומר לא שכרתיך יכול לומר שכרתיך ונתתי לך שכרך וישבע בעל הבית היסת שנתן או שבועת התורה אם הודה במקצת כשאר טענות היה לו עד אחד ששכרו אינו מועיל כלום, ותניא שם תבעו לאחר זמנו אע"פ ששכרו בעדים המוציא מחבירו עליו הראיה חזקה אין בעל הבית עובר בל תלין וחזקה שאין שכיר משהה שכרו ואם לא הביא ראיה ישבע בעל הבית היסת הביא ראיה שתבעו כל זמנו הרי זה נשבע ונוטל כל אותו היום של תביעה דקיימא לן כר' יוסי שאין לו אלא יומו כיצד היה עושה ביום שני עד הערב כל ליל שלישי זמנו הוא אבל ביום השלישי אינו נשבע ונוטל וכן אם הביא עדים שהיה תובע והולך עד יום חמשי הרי זה נשבע ונוטל כל יום חמשי.
הגה"ה, ראובן טען לשמעון י' זהובים שהפקדתיך בפני עדים החזירם לי והלה אומר החזרתים לך והעדים מעידים שהפקיד בידו ושהוציא שמעון ב' זהובים לצרכו דין הוא שישבע ראובן שלא החזירם לו מעולם דשמעון לא מהימן בשבועה דהוה ליה גזלן כששלח יד בפקדון ופסול לשבועה כמו ההיא רעייתא (ב"מ ה' ע"א) דאכל תרתי מינייהו וחייבוהו ואלמלא זה היה נפטר בשבועה דקיימא לן המפקיד לחבירו בעדים אין צריך לפורעו בעדים. ראובן טוען לשמעון הלויתי לך י' דינר והפקדתי לך טבעת שלי והלה משיב לא היו דברים מעולם והעדים מעידין שבשעה שכפר בבית דין היה הטבעת בידו או בביתו דין הוא שיהיה פסול לישבע והוחזק כפרן ונוטל ראובן הפקדון בלא שבועה ועל השאר ישבע ויטול דאמר רב חסדא (ב"מ ד' ע"א) הכופר במלוה כשר לעדות בפקדון פסול לעדות אבל אם העידו שראו בביתו אחר הכפירה אינו נפסל בכך דאמרינן (אשר) [אבוד] היה בשעת כפירה ואישתמוטי משתמט עד דכחיש ליה ומשכח ליה, לשון ר' אבן הראשה, עכ"ה. — זה אומר השאלתיך או השכרתיך או הפקדתיך והלה אומר לא היו דברים מעולם או שאומר לא כן היה אלא החזרתים לך ונסתלקה השמירה ממנו הרי זה הנתבע נשבע שבועת היסת ונפטר אפילו הפקיד אצלו בעדים שאין צריך להחזיר לו בעדים ובמה דברים אמורים שלא היה בו שטר אבל המפקיד את [חבירו] בשטר צריך להחזיר לו בשטר כדאיתא פרק כל הנשבעין (שבועות מ"ה) ופירש רבינו תם (שם ד"ה בשטר) ורבינו משה (הלכות שכירות פ"ב ה' י"ב) במה דברים אמורים כשאינו רוצה לישבע אבל אם היה רוצה לישבע נשבע השומר בנטילת חפץ שהחזרתי לו ונפטר מגו דאי בעי למימר נאנסו וכשם שאם טען נאנסו שנשבע מן התורה בנטילת חפץ כך אם טען החזרתיו לך ישבע כעין של תורה הואיל ויש שטר ביד התובע כמו שמוכיח בפרק המוכר את הספינה (בבא בתרא ע').
<h2>דף מו:</h2>
כל המטלטלין שאין עשויין להשאיל ולהשכיר הרי הן בחזקת שהן תחת ידו אע"פ שהביא תובע עדים שהמטלטלין אלו ידועים לו והרי העדים יודעין אותו מקודם ברשותו והנתבע אומר לא כי אלא אתה מכרתו לי או נתתו לי במתנה הרי הנתבע נשבע היסת ונפטר, טען הוא משכון בידי יכול לטעון עד כדי דמיו ונשבע בנקיטת חפץ ונוטל [אבל] היו המטלטלין דברים העשויין להשאיל ולהשכיר אינו נאמן לומר אתה מכרת לי אתה נתתו לי במתנה אלא התובע נוטל בלא שבועה אפילו מן היתומים דהא רבא אפיק זוגא דסרבלא וספרא דאגדתא מיתמי בלא שבועה ובלא ראייה מדברים העשויין להשאיל ולהשכיר אבל התובע נשבע היסת על טענת הנתבע והוא הדין ליורש שטוענין ליורש, כן הורו הגאונים. מסקינן בפ' חזקת הבתים (ב"ב מ"ה) בשמעתא דאומן שאדם שאינו אומן יש לו חזקה במטלטלין אלא אם יש עדים שמסרו המערער בידו וגם אתה (צ"ל עתה) רואה אותו המערער בידו אבל אם אינו רואה בידו בעדים מגו דאי בעי אמר החזרתיו לך דהמפקיד אצל חבירו בעדים אין צריך להחזיר לו בעדים כדפסק בהמוכר את הבית (שם ע') יכול לומר לקוחה היא בידי אבל אומן אין לו חזקה בשום עניין אפילו ליכא עדים ולא ראוה דקיימא לן כאביי דלית ליה מגו באומן לפי' ר' תם (ב"ב מ"ה תוד"ה המפקיד) ובדברים העשויין להשאיל ולהשכיר אחד אומן ואחד שאר אדם הכל שווים בהן שאין להם חזקה בשום עניין כדאמר בשבועות (דף מ"א). ורבינו שמואל פסק דאמר מגו באומן הלכך כי לא ראה אע"ג דאיכא עדים אומן נאמן במגו דהחזרתיו לך ומדתני אומן אין לו חזקה הא אחר יש לו חזקה מיירי בראה וליכא עדים ומפרש דאפילו אביי מודה בזה, ובדברים העשויין להשאיל ולהשכיר אין חזקה לא לאומן ולא לאחר אלא אם כן ליכא עדים ולא ראה וכדבריו פסק רבינו משה (הלכות טוען ונטען פ"ט ה"א).
כתב רבינו משה (שם פ"ח ה"ט) אל תטעה בין דברים שאין עשויין להשאיל ולהשכיר ובין דברים העשויין להשאיל ולהשכיר אפילו חלוק של אדם ומצעו ומטתו ראויין להשאיל ולהשכיר אבל דברים העשויין להשאיל ולהשכיר שבני מדינה עושין אותן מתחילתן כדי להשאילן כגון היורות הגדולות של נחושת שמבשלין בהן כל אילו עשויין להשאילן לאחרים וליטול שכרן, וכן אם היה לאדם משאר כלים ויש לו עדים שמשכירן תמיד הרי הן ככלים העשויין להשאיל ולהשכיר, וכל שהפסדו מרובה משכרו כגון סכינא דאשכבתא פי' של שחיטה דאינו עשוי להשאיל ולהשכיר ואליבא דרבא (ב"מ קט"ז) לפיכך אם באו בני אדם והעידו שהשכירן או שהשאילן אין מבטלין בהן חזקתן אלא הרי הן ככל הכלים וראיה מפרק חזקת הבתים (ב"ב נ"ב) שרבא הוציא מן היתומים בלא ראיה זוג שעושין בו הסרבל וספר אגדה בדברים העשויין להשאיל ולהשכיר וכדשלח רב הונא בר אבא דברים העשויין להשאיל ולהשכיר ואמר לקוחין הן בידי אינו נאמן ולולי נתברר לו בעדים שהן מדברים העשויין להשאיל ולהשכיר לא הוציא מן היתומים כדמשמע הלשון בדבר העשוי להשאיל ולהשכיר הא שאר זוגות ושאר ספרים אינם בכלל דין זה אע"פ שמצוה להשאילן ואע"פ דאומר רבינו תם (ב"ב נ"ב תוד"ה דברים) שכל הספרים בדין זה מכל מקום מה שפירש רבינו משה עיקר.
הגה"ה, אין כל הדברים האילו אמורים אלא כשהיה בעל הכלי טוען אני הפקדתי אצלך או השאלתיו לך אבל אם טען שכלי זה היה שלו ונגנב או אבד או נגזל והביא עדים שהוא ידוע לו וזה שהוא תחת ידו אומר איני יודע אבל אחרים מכרוהו או נתנוהו לי במתנה אע"פ שהוא מדברים העשויין להשאיל ולהשכיר מעמידין אותו ביד זה שהוא בידו ואינו נשבע כלל שהרי אין לו טוען יצא לבעלים ראשונים חזקה שנגנבו כליו ישבע זה בנקיטת חפץ כמה הוציא ויטול ויחזיר הכלי לבעלים הראשונים כמו שבארנו בהלכות גנבה (פרק ה' ה"י). טען אתה מכרת לי או נתתו לי במתנה אף על פי שיצא לו שם גניבה בעיר אם לא היה מדברים העשויין להשאיל ולהשכיר הרי זה נשבע היסת ויעמד הכלי בידו מכאן אתה למד לכל מי שיש מטלטלין בידו אף על פי שיכול לומר לקוחין הן בידי וישבע היסת ויפטר ואם אמר שלך הן אבל אתה חייב לי כך וכך ישבע בנקיטת חפץ ואחר יטול כדין כל הנשבעין ונוטלין, מי שהיה בידו דברים העשויין להשאיל ולהשכיר אע"פ שהודה ואמר לו יודע אני שהיו שלך אבל פלוני מכרן לי או נתנן לי במתנה אין מוציאין אותו מידו אפילו הוציא זה עדים שהיו ידועים לו שאדם עשוי למכור כליו, טען זה ואמר אני השאלתים או השכרתים לך מוציאין אותו מידו ואם היו מדברים שאינם עשוין להשאיל ולהשכיר הרי זה נשבע היסת שלא השאילו ולא השכירו אלא מפלוני לקחם ויעמד כליו בידו, עכ"ל המיימון (הלכות טוען ונטען פ"ח ה"ח), ע"כ הגה"ה. בכל דבר ריב שיבא בין איש לרעיהו במטלטלין ויסתפק הדבר לדיינין אמרו חכמים כלל בדין זה המוציא מחבירו עליו הראיה. בפרק כל הנשבעין (שבועות מ"ו) אמר רב יהודה ראהו שהטמין כלים תחת כנפיו ויצא ואמר לקוחין הן בידי אינו נאמן כשיש שם ד' דברים שבעל הבית זה אינו עשוי למכור כליו וכלים אילו אין דרך להטמינם ואדם זה שיטמינם אינו צנוע ובעל הבית טוען שאולים הם אבל גנובין הן אחזוקי אינשי בגנבי לא מחזקינן אלא אם כן מוחזק ועומד. הכי גריס רב היי ובכולהו נמי לא אמרינן דנאמן אלא בדברים שאין עשויין להשאיל ולהשכיר אבל בדברים העשויין להשאיל ולהשכיר אינו נאמן ובכולן אפילו לא יהיה שם מד' דברים אילו. — הגה"ה, מי שהוציא משכון מתחת ידו בא אחד ואומר השיבהו אלי כי פקדון הוא לך ממני והלה אומר לא כי אלא משכנתי אם יש עדים שמסרו לו נשבע זה שהפקידו אצלו ונוטל ואם אין עדים נאמן המוחזק במגו דאי בעי אמר להד"ם אף בדברים העשויין להשאיל ולהשכיר הואיל ותבעו הלה תחילה מדין פקדון, ל' רבי' אבן הראשה, עכ"ה.
<h2>דף מז.</h2>
ההיא נסכא דר' אבא בפ' כל הנשבעין (שבועות מ"ז) שמעשה באחד שחטף נסכא מחבריה בפני עד אחד ואמר כן חטפי ודידי חטפי ופסק ר' אבא הרי זה מחויב שבועה ואינו יכול לישבע ומשלם מכאן אנו למדין שהאומר מנה לי בידך והעד אחד מעיד בו והנטען אומר כן הוא אבל אתה חייב לי כנגד כל המנה הרי זה מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע ומשלם (מכאן אנו למדין שהאומר מנה לי בידך והעד אחד מעיד בו והנטען אומר כן הוא אבל אתה חייב לי כנגד כל המנה הרי זה מחוייב) ואין הנשבע בהעדאת עד אחד נשבע עד שיכחיש העד ויכפור בעדותו וישבע זה על כפירתו לפיכך שטר שיש בו עד אחד וטען שפרעו או החזרתי הפקדון הרי זה מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע אומר ר"י (כתובות י"ב ד"ה רב הונא) דלא אמרינן מתוך שאינו יכול לישבע אלא כשיש לו לידע שהרי בשור שנגח את הפרה ונמצא עוברה בצידה אומרים שם חכמים המוציא מחבירו עליו הראיה. כתב ר' משה (הלכות טוען ונטען פ"ד ה"ז) על מאן דאמר נ' ידענא ונ' לא ידענא שיש לו להחרים כל מי שטוען דבר שאינו ברי לו והיא מתקנת הגאונים. — הגה"ה, אדם האומר לחבירו אתה חייב לי מנה והוא אומר נ' ידענא ונ' לא ידענא חייב לשלם דהוי מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע משלם, עכ"ל עץ חיים. ואחרי ספר המחכים כתבתי כל דין מגולה מספר עץ חיים כי קצר פה המצע לבצע. מנה לי בידך על משכון זה והלה אומר אין לך עליו אלא נ' הרי זה מודה מקצת ואם המשכון אינו שוה אלא נ' או פחות הרי זה נשבע ומשלם הנ' שהודה בהן היה המשכון שוה מאה או יותר אמר בירושלמי (שבועות פ"ו ה"ז) נאמן המלוה לומר עד כדי המשכון הלויתיך לפיכך המלוה נשבע ונוטל דמי המשכון היה שוה ד' ליט' נשבע המלוה שאין לו בה פחות ונוטל מן המשכון והלוה נשבע היסת על מה שכפר, כפר בכל ואמר אין זה אלא פקדון נשבע היסת. בפרק קמא דבבא מציעא (דף ג') תני רבי חייא מנה לי בידך אין לך בידי כלום והעדים מעידין אותו שחייב לו נ' נותן לו נ' וישבע על השאר כדין מודה מקצת. — הגה"ה, שלא תהא הודאת פיו גדולה מהעדאת עדים, עץ חיים — ופסקו הגאונים שכן הלכה.
מי שהפקיד אצלו חבירו כיס מלא זהובים ופשע בו הבעל אומר מאתים היו והשומר אומר זהובים היו בודאי אבל איני יודע כמה דומין דין זה למה שאומר בשבועות מנה לי בידך והלה אומר חמשים איני יודע הוי מחוייב שבועה מן התורה ואינו יכול לישבע ומתוך שאינו יכול לישבע משלם ואמנם אומר אני בדין זה שאין כאן אלא שבועה דרבנן מאחר שאינו מודה במניין כך וכך היו והשאר איני יודע ובשבועה דרבנן אין אומרים מתוך שאינו יכול לישבע משלם. גרסינן בירושלמי (פ"ו ה"ז) מעשה באחד שהפקיד שק מלא צרור אצל חבירו ופשע בו המפקיד אומר אבנים יקרים היו בה והלה אומר סייגים היו ואמרו חכמים ישבע בעל הפיקדון ויטול והוא שיטעון בדבר שהוא אמיד.
בפרק כל הנשבעין שבועת השם תהיה בין שניהם ולא בין היורשים היכי דמי דאמר ליה מנה לאבא ביד אביך וא"ל נ' ידענא ונ' לא ידענא ומשום דאביו כי האי גוונא מחייב כדפירש רבא בפרק השואל (ב"מ צ"ח) מנה לי בידך והלה אומר נ' אני יודע והשאר איני יודע מתוך שאינו יכול לישבע משלם ומכלל זה צריך פסוק לפטור היורשים.
<h2>דף מט.</h2>
מצות עשה לדון עם שומר שכר והשוכר. ארבע שומרין הן, שומר חינם נשבע על הכל פי' ונפטר בשבועה חוץ מפשיעה, והשואל משלם על הכל חוץ ממתה מחמת מלאכה, נושא שכר והשוכר נשבעין על השבויה והשבורה ומשלמים הגנבה ואבידה שלמדנו מסתמי משניות ששומר שכר והשוכר משפט אחד להם. הגה"ה, בני אדם שמוכרין כסות ויש להן דבר קצוב ו"פ לליטרא או פחות ונגנבו המלבושים בידם חייבין לשלם אע"ג דעדיין אין להם כלום מכל מקום בההיא הנאה דאי משתכחי ומזבני ירויחו מהשתא הוו עליהו שומרי שכר, עכ"ל תו', עכ"ה. המפקיד אצל חבירו בין בחנם בין בשכר או השאילו או השכירו אם שאל השומר (או) [את] הבעלים (את) [או] שכרן פטור השומר מכולם אפילו פשע בדבר ששמר ואבד מחמת פשיעה הרי זה פטור שנאמר (שמות כ"ב) בעליו עמו לא ישלם דאיתמר פרק השואל (ב"מ צ"ה) פשיעה בבעלים רב אחא ורבינא חדא אמר חייב וחדא אמר פטור וקיימא לן (חולין צ"ג ע"ב) בכל מקום רב אחא לחומרא והילכתא כרבינא לקולא, במה דברים אמורים כשואל הבעלים (את) [או] שכרו בעת שנעשה שומר על החפץ אע"פ שאין שם הבעלים בעת הגניבה והאבידה או בעת שנאנס והוא הדין לשאר שומרים שכולם בבעלים פטורין. הגה"ה עץ חיים, ואם כן סופר ומלמד לעולם הם עוסקים במלאכת בעליהן ואם כן הבעלים פטורים מכל שמירה שלהם אם הפקידו שום דבר בידם, עכ"ל, עכ"ה.
